פסק-דין בתיק ע"פ 42054-08-13

1.         המערער הועמד לדין בבית-משפט קמא בגין עבירה של חבלה במזיד ברכב, עבירה על סעיף 413ה לחוק העונשין וכן תקיפה הגורמת חבלה של ממש. על-פי הנטען, בתאריך 16.3.13 נהג המערער בתל-אביב, מאחורי רכבו של שלומי כהן (להלן: "המתלונן"). ברכב ישבה אותה עת גם חברתו של המתלונן (להלן: "המתלוננת"). המערער, כך על-פי הנטען, הצמיד את רכבו לרכבו של המתלונן ובהמשך חסם את דרכו של המתלונן והביא לעצירת רכבו. המתלונן נשאר לשבת חגור לרכב. המערער יצא מרכבו והזיק במזיד לרכבו של המתלונן, בכך שהיכה באמצעות ידו במראה השמאלית וגרם לשבר בפלסטיק בבסיס המראה. בהמשך חזר המערער לרכבו, הוציא מתא המטען שלו אלת בייסבול והזיק במזיד לחלון הקדמי הימני של רכב המתלונן, בכך שניפץ את זכוכית החלון באמצעותה. כתוצאה מהתנפצות הזכוכית נגרמה למתלוננת חבלה בכף ידה השמאלית. בנוסף לכל האמור לעיל, תקף המערער את המתלונן בכך שסטר לו על פניו והלם באגרוף בעצם לחיו הימנית.

            המערער הודה בבית-משפט קמא בעובדות המפורטות לעיל. הכרעת הדין, ובדיעבד הדיון בפנינו, התמקדו בסוגייה אחת בלבד, שהוגדרה על-ידי בית-משפט קמא כדלקמן: "האם לצד  הרשעה בעבירת התקיפה (עליה אין חולק) יש להרשיעו בעבירה של חבלה במזיד ברכב, שהיא עבירה מסוג פשע (המיוחסת לו בכתב האישום), או שמא יש לקבל את טענת הסניגור לקיומה של הגנה מן הצדק, המצדיקה הרשעתו בעבירה חילופית של היזק בזדון, שהיא עבירה מסוג עוון".

            בסיומו של דיון מקיף וממצה, קיבל בית-משפט קמא (כב' השופט ב' שגיא, ס"נ) את טענת הסניגוריה, כי היה מקום, במקרה זה, להסתפק בעבירה של גרימת נזק לרכוש על-פי סעיף 452 לחוק, שהיא עבירת עוון בלבד ושגתה התביעה כאשר העמידה את המערער לדין בעבירת פשע, כאמור לעיל.

            נגד המערער היה תלוי ועומד מאסר על תנאי בן 24 חודשים, שאמור היה להיות מופעל אם יעבור המערער עבירת אלימות מסוג פשע. מסקנתו של בית-משפט קמא, ולפיה יש להרשיע את המערער בעבירת עוון בלבד, הביאה כמובן לכך שהמאסר על תנאי לא הופעל. נקדים מאוחר למוקדם ונציין, כי בסיום הדיון בפנינו הסכימה התביעה להסתפק במקרה זה בהפעלת המאסר על תנאי כולו בחופף למאסר אחר, אותו מרצה המערער. עניינו של הערעור הוא בהיבט העקרוני בלבד ולא בתוצאה המעשית. כדי להשלים את התמונה נציין, כי בגין העבירות בהן הורשע בתיק שבפנינו, הטיל בית-משפט קמא על המערער 10 חודשים לריצוי בפועל וכן מאסרים על תנאי לתקופות משתנות בהתאם לעבירות שמדובר בהן, קנס ופיצוי למתלונן. אין בפנינו ערעור על הענישה הקונקרטית.

2.         בדרך למסקנה דלעיל, דהיינו - כי יש להרשיע את המערער בעבירה על-פי סעיף 452 בלבד, נקט בית-משפט קמא בצעד לא שגרתי כדלקמן: בית-משפט ביקש לקבל את עמדת פרקליטות המדינה לעניין הוראת החיקוק שנבחרה. לבית המשפט הובאה, בין היתר, הנחיית פרקליט המדינה מס' 2(10) משנת 1997, אשר כותרתה "מדיניות התביעה לגבי עבירות של חבלה ברכב". בית המשפט סבר, כי במקרה הנוכחי יישמה המדינה שלא כראוי את הנחיית פרקליט המדינה דלעיל, וגם מטעם זה ביקש, כאמור, את תגובת פרקליטות המדינה במקרה הנוכחי. תגובת פרקליטות המדינה הומצאה (ראה נספח ה' להודעת הערעור), ועל-פי האמור בה, עומדת המדינה מאחורי עמדתה המקורית (באשר להוראת החיקוק), זאת גם לאחר בחינה על-ידי המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד אלי אברבנאל.  נציין, כי בהודעה מטעם המאשימה נכתב, בין היתר, כדלקמן: "המשנה לפרקליט המדינה רואה בהנחיית בית המשפט פנייה חריגה, ומפאת כבודו של בית המשפט נבחנה הסוגייה המקצועית". בהמשך  נתייחס לאמור לעיל.

3.         על אלה נשענת החלטתו של בית-משפט קמא:

א)         התכלית החקיקתית העומדת ביסוד שתי הוראות החיקוק (הכוונה לסעיף 413ה וסעיף 452, שהוזכר כבר לעיל): בית-משפט קמא עמד על-כך, שההבדל היחיד בין שתי ההוראות דלעיל עניינו סוג הנכס שבו בוצע המעשה האלים והעברייני (עמ' 3 להכרעת הדין). בעוד סעיף 452 מתייחס לכל נכס, סעיף 413ה יוחד לרכב בלבד. כב' השופט קמא פנה לדברי ההסבר להצעת החוק, שבו הוחמרה הענישה באשר לעבירות חבלה ברכב. "כוונת המחוקק עולה באופן מפורש מדברי ההסבר להצעת החוק ...". בהמשך מצטט בית המשפט בהרחבה את האמור בדברי ההסבר הנ"ל. איננו רואים לחזור על הציטוט במלואו. השורה התחתונה היא, כי ההחמרה נועדה להילחם בתופעה של גניבת כלי-רכב. בדברי ההסבר נאמר, כי "בישראל התפתחה במהירות מפתיעה הפעילות הפלילית של גניבת רכב ... חומרת העבירה והיקפה מצדיקה התייחסות ספציפית ומפורטת יותר בחוק הפלילי".

כבר מטעם זה סבר בית-משפט קמא, כי אין מקום לבחור בהוראת החיקוק המחמירה, מקום בו מדובר באלימות כלפי רכב, שלא נעשתה כחלק מפעילות שמטרתה גניבת רכב, אלא לצורך אחר. במקרה הנוכחי, כזכור, מדובר היה באלימות לרכב, על רקע שימוש בדרך. לא לכך נועדה ההחמרה, שעל-כן, כאמור, היה על התביעה, כך לשיטתו של בית-משפט קמא, לבחור בהוראת סעיף 452.

ב)         הנימוק השני לו ייחס בית-משפט קמא חשיבות, הינו הנחיית פרקליט המדינה, שהוזכרה כבר לעיל. גם בהנחייה זו נאמר בפתיח: "בעקבות התגברות תופעת גניבת הרכב, הוסף לחוק העונשין סימן ה(1) שכותרתו "עבירות בקשר לרכב"". נראה, איפוא, כך לשיטתו של בית-משפט קמא, כי גם לדעת פרקליט המדינה העבירה של חבלה במזיד לרכב, שבוצעה שלא על רקע כוונה לגנוב רכב, אינה נכונה ואינה ראוייה וחוטאת לתכלית החקיקתית. גם מטעם זה, קרי - הסטייה מהוראות פרקליט המדינה, היה מקום לבחירה בהוראת החיקוק המקילה (452).

ג)          היבט נוסף עניינו הפרקטיקה הנוהגת. בית-משפט קמא מנה כמה וכמה מקרים בהם, בנסיבות דומות, הגישה התביעה כתבי-אישום בעבירה על-פי סעיף 452. לצד הבחירה של התביעה קיימת גם הפסיקה שניתנה, ולענין זה הפנה בית-משפט קמא למספר פסקי-דין (בבתי-משפט השלום) שבהם הביע בית-משפט את דעתו, כי כאשר מדובר באלימות ברכב שלא לצורך גניבה, יש להסתפק בעבירה על סעיף 452. הפרקליטות לא ערערה על החלטות אלה, שעל-כן היה מקום לנהוג כך גם במקרה הנוכחי.

ד)         על רקע כל האמור לעיל, סבר בית-משפט קמא, כי יש מקום לקבלת טענה של הגנה מן הצדק לפחות באופן חלקי. במקרים שבהם "... ניהול ההליך עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית. יכול בית המשפט להרשיע את הנאשם בעבירה אחרת, בין אם מכוח סמכותו להורות על תיקון כתב האישום ובין אם נוכח המסקנה כי מדובר בסעד דרסטי פחות מזה של כתב האישום, המוקנה לבית המשפט על-פי סעיף 150 לחסד"פ" (פיסקה 17 להכרעת הדין).

ה)         בית-משפט קמא אמר עוד, כי הוא אינו נדרש להכרעה בשאלה אותה העלה הסניגור, דהיינו - האם הסיבה האמיתית לבחירה בהוראת החיקוק המחמירה, נועדה לאפשר לתביעה לבקש את הפעלתו של המאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד, כאמור, נגד המערער.

הערעור

4.         המדינה טוענת כי בית-משפט קמא שגה בהנמקתו וממילא שגה במסקנתו. הבחירה בהוראת חיקוק שמורה לתביעה "ושגה בית-משפט קמא עת התערב התערבות בוטה בשיקול הדעת של התביעה ...". באותו הקשר טוענת התביעה גם, כי שגה בית המשפט בכך שהורה על קבלת עמדתה של פרקליטות המדינה בסוגייה. המדינה מפנה לעקרונות יסוד בנושא זה, ולפיהם התערבות בהחלטה בעניין העמדה לדין הינה צרה ביותר ושמורה לנסיבות קיצוניות בהן נפל בהחלטה משגה מהותי היורד לשורשו של עניין. החלטתו של בית-משפט קמא "פוגעת באיזון העדין שבין הרשות השופטת לבין רשויות התביעה", ולכך לא היה מקום.

5.           באשר לנימוקיו של בית-משפט קמא לעניין התכלית החקיקתית: סעיף 413ה מהווה הוראה ספציפית המתייחסת לרכב. העבירה עניינה חבלה במזיד לרכב בכל דרך שהיא. אם היה בכוונת המחוקק לקשור את ביצוע העבירה של חבלה במזיד ברכב דווקא למקרים שהחבלה נעשית מתוך כוונה לגנוב את הרכב, חזקה עליו שהיה אומר זאת בצורה מפורשת בהוראת החיקוק. סעיף 413ה איננו כולל בחובו אמירה כלשהי. המדינה מפנה לענין זה על דרך ההיקש לסעיף 413ח, שם, כאשר רצה המחוקק לייחד עבירה לסיטואציה שבה היא בוצעה כדי לבצע או להקל על ביצוע עבירה אחרת, אמר זאת במפורש.

6.         באשר להנחיית פרקליט המדינה: גם בנושא זה שגה בית-משפט קמא, אליבא דהמדינה. הנחיית פרקליט המדינה מעמידה את עוצמת הפגיעה כשיקול לעניין הבחירה בהוראת החיקוק. בסעיף 4 להנחייה נאמר: "אשר-על-כן, מדיניות התביעה באשר לעבירות בקשר לרכב אשר נסיבותיהן אינן חמורות ואשר קיימת הוראת חוק חלופית המגדירה אותן, תהיה להאשים ככלל בסעיף החוק המקל". לענייננו, מדובר בחבלה חמורה. המדינה מפנה לעניין זה לעובדות כתב האישום שפורטו לעיל. המערער פגע עם אלה במזיד בחלון הקדמי וניפץ אותו. המתלוננת נפגעה כתוצאה מכך. ללמדך על עוצמת הפגיעה. שעל-כן, גם מבחינת הנחיית פרקליט המדינה, לא היתה כל חריגה בבחירה בהוראת החיקוק על-פי סעיף 413ה.

7.         באשר לעמדת הפסיקה: לענין זה טוענת התביעה, כי בית-משפט קמא היפנה לשלושה פסקי-דין של בית-משפט השלום. קשה לכנות שלושה פסקי-דין אלה כמשקפים את עמדת הפסיקה. מדובר בפסקי-דין של בית-משפט השלום, שאיננה מהווה פסיקה מנחה, שלא לדבר על-כך  שאין בפסקי הדין שצוטטו ניתוח משמעותי של הסוגייה שעל הפרק.

8.         באשר למדיניות הנוהגת: כנגד אותם פסקי-דין שהזכיר בית-משפט קמא, שבהם, בנסיבות דומה לדעתו, הסתפקה התביעה בסעיף 452 לחוק, מביאה המדינה מספר דומה של דוגמאות, שבהם נעשה שימוש בסעיף 413ה, ולפיכך לא ניתן לדבר על מדיניות נוהגת וסטייה מעקרון השוויון במקרה הנוכחי.